''צדק לא רק צריך להיעשות הוא צריך גם להיראות'' 

''צדק לא רק צריך להיעשות הוא צריך גם להיראות'' לורד גורדון היוארט.
הציטוט אמנם יפה ומוכר, אבל בישראל של היום הוא נמדד בשאלה אחרת, האם הצדק מלכתחילה בכלל נעשה? קודם כל הנה שתי עובדות שחשוב לדעת על המשפט בישראל:
1. זמן ההמתנה לפסק דין מרגע סיום ההליכים יכול לקחת עד 8 חודשים.
2. אורך המשפט הממוצע הוא 17 חודשים. דוגמה טובה היא המשפט של אולמרט שלקח מעל שנתיים (לא כולל את הערעור).
 לפי דו''ח סיכום שנה של מנהלת בתי המשפט אחוז ההרשעה בישראל הוא 83%.[1] הנתון נשמע פנטסטי וניתן בהחלט להעביר עליו ביקורת שאינו גבוה יותר, אילוו רק היינו מתעלמים מפרט אחד קטן וחשוב ? אחוז הסדרי הטיעון.
מהו הסדר טיעון? הסדר טיעון או עסקת טיעון קורה כשהתביעה וההגנה מגיעים להסכמה באחד הדברים הבאים: אשמה או סגירת תיק, סעיפי האישום, חומרת העבירה, מנגנון ענישה אם בכלל וכמות הענישה.
הסיבות לעסקת טיעון מגוונות, הכוללות ספק של הנאשם להוכיח חפות או ספק התובע להוכיח אשמה, דלות משאבים להגנה ממושכת או חוסר עניין להקצאות משאבים למשפט ממושך.
בלא פחות מ90% מהתיקים הנידונים בבתי המשפט של מדינת ישראל נגמרים בהסדרי או עסקאות טיעון![2] אם הנתון הזה נשמע לכם מופרך, לכו ותדפדפו במדורי הפלילים של כל אחד מאתרי החדשות ותספרו כמה משפטים בכללל ומשפטי ראווה בפרט נגמרו בעיסקת טיעון. לא מדובר כאן באיזו הצלחה מקרית או ''מעידה'' חד פעמית, אלא במגמה חזקה המתקיימת כבר מספר שנים במשפט הישראלי. דו''ח מ2012 חושף שאחוז המזוכים בבתי המשפט המחוזיים היה 0.3 אחוזים בלבד. [3]
בכתבה של יובל יועז מ2010 נחשף כי ב2009 בבית משפט השלום בחיפה לא זוכה ולא נאשם אחד ויחיד.[4] הייתכן שאנחנו חיים באחת מסדרות הפשע שלל הCSI שבו המשטרה והפרקליטות תמיד מוצאים את האשם ומביאים אותוו למשפט צדק ללא טעיות? התשובה, לכל מי שלא הבין, היא ככל הנראה לא. בכדי להסביר איך הגענו למצב הזה צריך לסקור את המגרש של המערכת המשפט הישראלית. (בגלל שמאמר זה מתעסק במערכת היחסים בין אזרח לבית המשפט אדלג על המשטרה.) כמו בכל מגרש יש לנו שתי קבוצות המשחקות אחת נגד השנייה, במקרה זה הפרקליטות נגד הסנגוריה ומי שאחראי ''לשפוט'' בין השניים זה כמובן בית המשפט. מצב הסנגוריה הציבורית מול הפרקליטות: כולנו גדלנו עם אמונה במערכת החוק ומשפט שלנו כאזרחים טובים, כל עוד נציית לחוק לא נפגוש את המשטרה בחדרי חקירות ואם כן אז זו תהיה אי הבנה שתסודר בקלות. ואם לא? אז הפרקליטות תבין שאין תיק. ואם לא? אז נזכה להגנה משובחת מהסנגוריה בדמות עורך דין אידאולגי ונמרץ כמו אחת הדמויות של ג'ון גרישם שיילחם עבור חפותנו הברורה ללא חת בזירת קרב הוגנת, אז זהו שלא. נכון לתקציב של שנת 2017 הפרקליטות מתוקצבת ב471 מליון שקלים לעומת הסנגוריה שזוכה לתקציב של 253 מיליון שקלים, מדובר בתקציב גבוה ביותר מ80%![5] ''כמובן שזה הגיוני הרי יש נאשמים ששוכרים עורכי דין פרטיים'' אתם חושבים לעצמכם, אז ככה: לפי החוק הקיים כל אזרח זכאי להגנה במימון ציבורי ללא קשר ליכולתו הכלכליות.[6] (יצחק אברג'יל למשל מיוצג על ידי 2 סנגורים ציבורים). [7]
נוסף על כך, בסנגוריה הציבורית מעוסקים ישירות רק מאה עורכי דין. כן קראתם נכון רק מאה, רק במאה אנשים הייתה את האדיאולגיה לעזור לכל אדם באשר הוא, במדינה המונה 8 מיליון אזרחים. מה שמצחיק או עצוב הוא שכדי להתמודד עם במשבר המחפיר הזה הסנגוריה ''מגייסת'' עד 900 פרקליטים פרטיים (שכירי חרב) על מנת להתמודד עם העומס.[8] לשם השוואה, כמות עורכי הדין בפרקליטות (התביעה) היא 950 המועסקים באופן ישיר.[9] חוסר האיזון בין הצדדים עדיין לא צורם לכם באוזן? אז הנה עוד נתון: ב2013 הסנגוריה עסקה במעל 100 אלף הליכים.[10] תזכורת ? אם ישנם סה"כ 1000 עו"ד שמועסקים ע"י הסנגוריה באופן ישיר או עקיף, אזי שלכל אחד מהם בשנת 2013 היה 1000 הליכים לטפל בהם. במצב כזה אין פלא שסנגורים רבים דוחפים את הלקוחות שלהם לקבל על עצמם הסדר טיעון, שיכול לכלול מעבר להרשעה גם מאסר בפעול גם אם הוא טוען לזכאות. הסיבה לכך היא שהמשפט בישראל הוא ארוך, איטי ומכלה משאבים פרטיים וציבוריים, לכן התביעה מקבלת ואף במקרים רבים מציעה הסדר גם כשיש לה תיק הרמטי. במצב הזה, היינו טוענים שעל אף שהכוחות לא שווים, תמיד יש את השופטים שיהיו שם על מנת להשגיח על עסקאות הטיעון. אבל בית המשפט בישראל הפך לגוף מגושם, מלא סחבת, בגלל מחדל רב שנתי שניתן לתאר במילה פשוט אחת ? הכחשה. נכון ל2017 מכהנים 405 שופטי בית משפט השלום שמתחלקים ל30 בתי משפט, ו170 שופטי בית משפט מחוזי שמתחלקים לשישה בתי משפט. לפי נתוני פנים של הנהלת בתי המשפט שחשף עיתון THE MARKER  המספר הממוצע של תיקים לכל שופט מחוזי עומד על לא פחות משלוש מאות תיקים![11] כדי לסגור כל תיק תוך שנה מפתחתו יידרש מהשופטים לעמוד בקצב סגירתת תיקים של 1.2 על כל יום עבודה. זהו קצב משוגע, ולא הגיוני. בנוסף דה מרקר חשף כי ישנם 3620 תיקים שנפתחו לפני יותר מארבע שנים, ו120 מתוכם נדונו לראשונה במחוזי לפני עשור. ייתכן כי חלק מ120 מהתיקים הללו הועלו כערעור לבית המשפט המחוזי לאחר פסיקה בבית משפט השלום. ובכל זאת, מדובר בפרק זמן ארוך מאד. איך הגענו למצב הזה? פשוט מאוד, הכחשה. בין 1968-1978 היו 75 תהליכים משפטים על כל אלף איש, היום המספר הוא מעל מאתיים.[12] אז מדוע לא ממנים עוד שופטים? הרי זהו אחד מהפתרונות לסחבת הכבדה השוררת על בתי המשפט כיום. אבל כדי למנות שופט במדינה, כל שופט, בין מדובר על מינוי משנה סדרי עולם בבית המשפט העליון או מינוי זוטר יותר בבית המשפט לתעבורה כל מועמד / מועמדת צריכים לעבור את הוועדה למינוי שופטים. זוהי אותה ועדה שלוקח לה מילולית שנים להגיע להסכמה על כל המינויים שברשותה. לא פעם ולא פעמיים, כי אחד הצדדים בועדה מסרב לשחרר את הברז עד שדרישתו לגבי מינוי או אי מינוי של משפטן/ית מסוים יתבצע קודם.[13, 14, 15]
כשהעומס כל כך כבד ויש לחץ מקצועי לסגור כמה שיותר תיקים אין פלא שבית המשפט נהפך מפטיש צדק לחותמת גומי בירוקרטית. לסיכום אז מה יש לנו? יש לנו מערכת הגנה ציבורית שלא מתוקצבת, מאוישת או מסוננת כפי שנדרש, מערך שופטים שקורסים תחת עומס התיקים שמצטבר משנה לשנה ותחת לחץ לסגור כמה שיותר תיקים. מערכת תביעה שהמציאות הישראלית עושה לה חיים קלים וכמובן מערכת פוליטית לא אפקטיבית.
פתרונות 1.להגדיר לכל תיק את אורך ההליך המשפטי המותר בהתאם לחומרתו.
2. העברת תקציבים להגדלת כמות הסנגורים שמעוסקים ישירות על ידי המדינה.
3.להפריד את המינויים של שופטי בית המשפט השלום והמחוזי מהבחירה בשופטים לבית המשפט העליון.  
4. כדי להתמודד עם עומס התיקים בבית המשפט יוקם מאגר של שופטים בדימוס שיזומנו לימי ''מילואים'' משפטיים על מנת לדון בתיקים קלים או בירוקרטים, אני מקווה להרחיב בנושא במאמר נפרד.